הפלאה על כתובות פ״ה

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות פ״ד ע״ב הפלאה על כתובות פ״ו ע״א »

1 כתובות פתח ↗

פְּגַע בְּהוּ רַב פִּנְחָס בַּר אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים! אֲמַר לְהוּ: אֲנַן נָמֵי מֵחֲרִיפוּתָא דְנַהֲרָא תְּפֵיסְנָא.

2 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ ״אֲנוּסִים הָיִינוּ מֵחֲמַת מָמוֹן״. אֲבָל ״אֲנוּסִים הָיִינוּ מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת״ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

3 קידושין פתח ↗

נֵילַף מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה מְעִילָה טְבִיחָה וּמְכִירָה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. מְעִילָה – הָא דַּאֲמַרַן, טְבִיחָה וּמְכִירָה מַאי הִיא? אָמַר קְרָא: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״ – מָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר, אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״תַּחַת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּשְׁחוּטֵי חוּץ, ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ״ – הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ. אַשְׁכְּחַן גַּבֵּי שְׁחוּטֵי חוּץ, בְּכׇל הַתּוֹרָה מְנָלַן? דְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ. אַדְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, נֵילַיף מֵהָנָךְ! הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא״ – אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים, הָנֵי ״הָהוּא״ ״הָהוּא״ מַאי דָּרֵישׁ בְּהוּ? חַד, לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם שֶׁאוֹחֲזִים בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, וְחַד, ״הוּא״ – וְלֹא אָנוּס, ״הוּא״ – וְלֹא שׁוֹגֵג, ״הוּא״ – וְלֹא מוּטְעֶה. וְאִידָּךְ? מֵ״הוּא״ ״הָהוּא״. וְאִידָּךְ? ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ. וְהָא דְּתָנֵי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא הֲרוֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ״, הוּא – חַיָּיב, וְשׁוֹלְחָיו – פָּטוּר. שַׁמַּאי הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשּׁוּם חַגַּי הַנָּבִיא: שׁוֹלְחָיו חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״. מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן? קָסָבַר: שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דָּרֵישׁ, וּמַאי חַיָּיב – חַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֲפִילּוּ מִדִּינֵי שָׁמַיִם נָמֵי פָּטוּר?! אֶלָּא: דִּינָא רַבָּה וְדִינָא זוּטָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם דְּגַלִּי רַחֲמָנָא: ״אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״. וְאִידַּךְ: הֲרֵי לְךָ כְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן – אֵין אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי – אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא – מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה, דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים״. אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר שַׁמַּאי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ, מוֹדֶה בְּאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא בְּעוֹל אֶת הָעֶרְוָה״ וֶ״אֱכוֹל אֶת הַחֵלֶב״ שֶׁהוּא חַיָּיב, וְשׁוֹלְחָיו פָּטוּר. שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה מִתְחַיֵּיב. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. מַאי טַעְמָא דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא אֲמַר לֵיהּ: ״הֱוֵי לִי עֵד״ – אֶלָּא מֵעַתָּה קִידֵּשׁ אִשָּׁה בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלָא אָמַר לָהֶם: ״אַתֶּם עֵדַיי״ – הָכִי נָמֵי דְּלָא הָווּ קִידּוּשֵׁי? אֶלָּא, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד – אַלּוֹמֵי קָא מְאַלֵּימְנָא לְמִילְּתֵיהּ. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד – כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: ״שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ״ – הָוֵה לֵיהּ כְּגוּפֵיהּ. מֵיתִיבִי: אָמַר לִשְׁלֹשָׁה ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי הָאִשָּׁה״ – אֶחָד שָׁלִיחַ וּשְׁנַיִם עֵדִים, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלָּם שְׁלוּחִין הֵן, וְאֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בִּשְׁנַיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלִיחַ וְעֵד אֶחָד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלִיחַ וּשְׁנֵי עֵדִים. וְרַב כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֵיפוֹךְ. וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִי אִיפְּכָא: רַב אָמַר: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. וְהִילְכְתָא: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לִשְׁנַיִם: ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי אֶת הָאִשָּׁה״ – הֵן הֵן שְׁלוּחָיו, הֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין, וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּקִידּוּשִׁין – מִשּׁוּם דִּלְמֵיסְרַהּ קָאָתֵי, אֲבָל גֵּירוּשִׁין – נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּירוּשִׁין – מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא לְבֵי תְרֵי לָא חַזְיָא, אֲבָל מָמוֹנָא – אֵימָא: הָנֵי מִיפְלָג פָּלְגִי. צְרִיכִי. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר הַמַּלְוֶה חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים – הָנֵי נוֹגְעִים בְּעֵדוּת נִינְהוּ, דְּאִי אָמְרִי: ״לָא פְּרַעְנֵיהּ״ אָמַר לְהוּ: ״פְּרָעוּנִי״! אֶלָּא לְעוֹלָם קָסָבַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וּמִגּוֹ דְּיָכְלִי לְמֵימַר: ״אַהְדְּרִינְהוּ לְלֹוֶה״, יְכוֹלִין לְמֵימַר: ״פְּרַעְנֵיהּ לְמַלְוֶה״. וְהַשְׁתָּא דְּתַקּוּן רַבָּנַן שְׁבוּעַת הֶיסֵּת – מִשְׁתַּבְעִי הָנֵי עֵדִים דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ, וּמִשְׁתְּבַע מַלְוֶה דְּלָא שָׁקֵיל לֵיהּ, וּפָרַע לֵיהּ לֹוֶה לְמַלְוֶה. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ. תְּנַן הָתָם: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאֶחָד, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. וְכֹל שֶׁאֵין יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ – אֵין יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּמַחְלוֹקֶת לְגֵירוּשִׁין, כָּךְ מַחְלוֹקֶת לְקִידּוּשִׁין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת לְגֵירוּשִׁין, אֲבָל לְקִידּוּשִׁין – דִּבְרֵי הַכֹּל אָבִיהָ וְלֹא הִיא. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן? גֵּירוּשִׁין, דְּמַכְנֶסֶת עַצְמָהּ לִרְשׁוּת אָבִיהָ – בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ. קִידּוּשִׁין, דְּמַפְקַעַת עַצְמָהּ מֵרְשׁוּת אָבִיהָ – אָבִיהָ וְלֹא הִיא. וַהֲרֵי מַאֲמָר, דְּמַפְקַעַת עַצְמָהּ מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, וּתְנַן:

4 תוספות פתח ↗

מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר כו'. אחר שנתקנה שבועת היסת איירי דשליח נוגע בעדות והוי מיגו טוב אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות דמיגו דמצי אמר הדרתינהו ללוה מצי נמי אמר פרעתינהו למלוה כדאמרינן בריש פ"ב דקידושין דף מג: לא הוי מיגו דלא חציפי להכחיש את העד כיון שאינו נוגע בדבר כדמוכח גבי נסכא דר' אבא בפ' חזקת הבתים ב"ב דף לד. ושם דלא מהימן למימר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי:

5 תוספות פתח ↗

מרענא לשטרא אפומיה - פי' ר"ח בפ' שבועת הדיינין שבועות דף מב. ושם ד"ה איתרע דכל מרענא דבהש"ס לגבי שטר היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה והלשון משמע כן מדלא מסיק לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא מגבינן ביה כדאמרינן באלו נערות לעיל כתובות דף לו: האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ולא מיקרע קרעי' ליה וא"ת למאי הלכתא אמר רב פפא דמרעינן ליה אי לשבועה כדפירשנו אפי' לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע כדתנן במתני' לקמן כתובות פז. עד א' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וי"ל דרב פפא קאמר אפילו יהא קרוב שאינו בר עדות כמו בת רב חסדא שלא היתה בת עדות ודקא א"ל נמי לרב פפא איכא איניש אחרינא בהדי מר צ"ל שהיה רב פפא קרובו של בעל השטר או של נתבע להכי ליכא להימניה אפילו לשבועה:

6 תוספות על כתובות פתח ↗

אלמא מיחזי כשיקרא - והתם נמי מיחזי כשיקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מיחזי כשיקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר: וע"ע תוס' יבמות קא: ד"ה מרענא:

7 תוספות פתח ↗

חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד - אע"ג דאילו הוה ר' מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע"ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ"מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו בסוף פרק המוכר את הבית ב"ב דף ע: ושם:

7 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

יש מי שאומר כו'. לא ידעתי למה כתבו דבמרדכי שם לא כתבו אלא שפסק כן רבינו גרשום במעש' שהי' אפי' למ"ד מלו' ע"פ אינו גובה מן היורשים הכא כיון שעמד בדין קלא אית לי' עכ"ל והכי אמרינן בש"ס סוף ב"ב אבל לדידן דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים אפי' לא עמד בדין נמי ופשיטא דהך עובדא מיירי בא' מג' דרכים הנ"ל דאל"כ פשיטא דאין גובים מיורשים דטענינן להו פרעתי וכן בכל מקום דאמרינן מעשה ב"ד יש לו קול היינו בענין שידוע שלא פרעו אח"כ וכדלעיל סי' ל"ט סעיף ט' וכמ"ש שם ס"ק כ"ח וסי' נ"א ס"ק א' וסי' ע"ט ע"ש. ומ"מ יש נ"מ בזה לענין לקוחות דטורף מלקוחות כשנתחייב בב"ד משום דקלא אית לי' והוא פשוט כדלעיל סי' ל"ט וכמה דוכתי ואין צורך וגם אין שייכות לכתבו כאן גבי יורשים וגם לא ה"ל לכתבו בשם יש מי שאומר דכיון דע"כ מיירי בא' מג' דרכים הנ"ל א"כ פשיטא דליכא מאן דפליג בהא. ואולי משום סיפא דחייבוהו קנס כ' כן וצ"ע ודברי ע"ש בסעיף זה אין מחוורין ודוק וע"ל סי' שפ"ח סעיף ב':

8 תוספות פתח ↗

ועוד הא קא יהיב סימנא - אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי בסדיניה אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן וא"ת בסוף פ"ק דלעיל כתובות דף יג: גבי ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג א"ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים מצריך כדאשכחן הכא י"ל דהתם אתי שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר' גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר ר"ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא דמודה בלבד וה"ק ובהא כי לא מודה פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה שהלכה יבמות דף קטו: ושם ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקילתינהו א"ל והא כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו נשך ב"מ דף ע. הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא:

8 תוספות על כתובות פתח ↗

9 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

ואם הוא בענין שאין יכול לטעון לקוח הוא בידי או לא היו דברי' מעולם או החזרתיו לך נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו כיצד דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ואין עדים לומר היאך באו לידו אפילו ראו עדים עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי וכן אפילו דברים העשוין להשאיל ולהשכיר או שאין עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה ואין עדים שראו עתה בידו יכול לומר החזרתים לך או לא היו דברים מעולם אם אין עדים שמסרם לידו אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראוהו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידי או החזרתים לך: הגה י"א דלא בעינן שראו העדים בשעה שתבעו לבית דין אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן מכורין בידו או טענה אחרת שאינן ראוים להחזיר לפי אותה טענה דמעתה אין לו מיגו שהיה יכול לומר החזרתים דאנן סהדי שלא החזירם וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו אע"פ שאין כאן עדים שראו בידו לא יוכל לומר לקוחים הם בידי שהרי אין כאן מיגו דיוכל לומר החזרתים דירא לשנות הידוע הגהות אשיר"י סוף פרק המקבל ואפי' אמר בשעה שראו עדים שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן תשובת הרא"ש כלל ק"ו סי' ב' ודוקא שראוהו עדים קודם שתבעו בב"ד אבל אם ראוהו אחר שנפלו הטענות ומחלוקות ביניהם בב"ד לא אבד המיגו שלו ונאמן במה שטוען לקוחים או החזרתים דהולכים בזה אחר שעת טענ' בב"ד תשובת רמב"ן סי' פ"ד ואם יש עד אחד בזה יש אומרים דאין המלו' נאמן דהוי ליה מחויב לישבע להכחיש העד ואינו יכול שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו והוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם תשובות הנ"ל כדלקמן סימן ע"ה סעיף י"ג וי"א דהמלוה נאמן בשבועה תשו' רשב"א סי' תתקצ"ח וסי' אלף מ' והסכמת בעל המחבר כסברא הראשונה כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף כ"ג ועיין לקמן סי' ע"ה סעיף י"ג וע' לעיל סי' נ"ח כתבתי אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמת אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו והא דאדם יוכל לטעון לקוח הוא בידי או הלויתי עליו היינו דוקא שהחפץ תחת ידו אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון ולוי הביא עדים שהוא שלו או ששמעון מודה לו ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי אבל אם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי נאמן במגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים כיצד בא לידו או שלא ראו בידו תשובת רשב"א ואם אינו טוען לקוח הוא בידי רק שראובן נתן לו של לוי למשכון ע"ל סי' שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק ועיין עוד מאלו הדינין סימן קל"ג:

10 תוספות פתח ↗

קיהיב סימנא - פי' בקונטרס דציירי בסדינא ושבעה הוו ובהאשה שהלכה יבמות דף קטו: לא הוי סימן כי האי גוונא:

11 תוספות על כתובות פתח ↗

שודא דדייני - לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין דף יד: ושם גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין דף עד. ושם אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא:

12 תוספות פתח ↗

המוכר שטר חוב לחבירו כו' - תימה לר"י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול וכן נראה לר"ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת ב"ב דף קמז: ושם אמר רבא אמר ר"נ מתנת שכ"מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן וא"ת אמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי"ל דנהי דהחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר:

12 תוספות על כתובות פתח ↗

כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה - אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה ה"נ ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ותימה הא משמע בפ"ק דב"מ דף יג. ושם דשמואל ס"ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני' דקתני מצא שטרי חוב בזמן שיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אי ס"ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל מוקי לה בשאין חייב מודה ופריך אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר ומסיק אמר שמואל אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כו' מדדחיק שמואל לומר הך סברא לר"מ ש"מ כאביי ס"ל דלרב אסי הוה מצי לאוקמא בשאין בו הקנאה ואליבא דאביי משמע כתב לאחד ומסר לאחר את שכתב לו קנה דאמתני' דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלמא אע"ג דמסר ללקוחות קודם למלוה לזה שמסר לו לא קנה ובסוף הפרק שם כ. ושם משני אביי בכהאי גוונא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דלא חיישינן דלמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' וא"כ קשיא שמואל אדשמואל ובלא שמואל איכא לאקשויי מאביי גופיה דמשמע בפרק זה בורר סנהדרין דף כח: ושם דס"ל כרבי אלעזר דמסקינן התם אההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי כו' א"ל רב יוסף זיל קנייה בעדי מסירה ומסיק א"ל אביי והא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול משמע דאי לא הוה מזוייף מתוכו היה מכשר כרבי אלעזר וזהו דוחק לומר דאביי לדבריו דרב יוסף קאמר וליה לא ס"ל ובלאו אביי גופיה הוה קשה שם הא דפסיק ר"ת הלכה כאביי מדמהדר הש"ס לאוקומא מילתיה דשמואל כוותיה ועוד דאביי בתראה הוה וקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואמרינן כתב לאחד ומסר לאחר את שמסר לו קנה ותירץ רבי דכי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים שניכר מתוך השטר שקדם זכותו של זה לזכותו של זה אבל הכא מיירי שנכתבו ביום אחד הלכך אע"פ שנכתב זה קודם הקודם במסירה זכה דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר שקדם זכותו מתוך השטר וקשיא לי גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דפריך ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין מאי קא משני אביי עדיו בחתומיו זכין לו אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם מסירת השובר דלא אמרינן התם עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר מתוך השובר שנכתב קודם המסירה ואמר לי רבי דכולי האי לא חיישינן דבאותו יום עצמו מכרה כתובתה:

13 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול כו'. פי' רבינו שמואל דלמאן דדאין דינא דגרמי הוה מוחל צריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו ואור"י א"צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות ולא כל השטר וראיה לדבר מדאמר בפרק החובל ב"ק פט: ושם אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי לא הפסידה תזבין לה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה דהאי חבלה דאי מחלה לה גבי בעל ליכא קפידא ומוקי לה כרבי מאיר ומשמע דוקא גבי בעל יכולה למכור אבל לגבי אחריני לא תוכל למכור כי האי גוונא פן תמחלנה לבעלה והיאך תמחלנה לרבי מאיר דאית ליה בהגוזל קמא שם ק. דינא דגרמי ע"כ נראה אפי' למאן דאית ליה דינא דגרמי היינו דוקא לענין שיש לה לשלם מה שנתנו בה הלקוחות ולא כל דמי הכתובה שהפסידתם והא דאמר בהגוזל קמא שם דף צח: מאן דדאין דינא דגרמי מגבי שטרא מעליא גבי שורף שטרותיו של חבירו וכן בפ' הכותב כתובות דף פו. על הך מלתא דשמואל לאו דוקא נקט שטרא מעליא שהרי לא תחזיר אלא מה שנתנו בה הלוקחין אלא משום דנקט לעיל התם ניירא בעלמא קלאי מינך נקט בתר הכי שטרא מעליא ועוד ראיה מרב נחמן דאית ליה בהגוזל בתרא ב"ק קטז: דינא דגרמי גבי ההוא גברא דאחווי אכריא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן חייביה כו' ואילו בפרק הכותב כתובות פה: ושם פו. ד"ה תיזיל אמר קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ואיגרשא ושכיבא אתו לקוחות וקתבעי לה לברתה כו' אמר רב נחמן מאן לימא לה דתיזיל ולימחלה לכתובתה לגבי אבוה והדר תירתה מיניה ומה תרויח לרב נחמן והא איהו גופיה אית ליה בהגוזל בתרא דינא דגרמי ואם כן צריכה להחזיר לו כל הדמים ומה תרויח בזה אלא שמע מינה שתרויח בזה שלא היתה צריכה להחזיר להם אלא מה שנתנו בה ואם תאמר מכל מקום הפסידתם הרבה שהרי גרושה היתה והיה להם ללקוחות אז לגבות כתובתה מן הגרושה ואומר רבי דשמא קטנה היתה ולא היו יכולים אז לגבות ממנה כלום ומכל מקום מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות כדאמר בהנזקין גיטין דף נט. דמתנתה מתנה עוד קשה לי רב נחמן איך השיאה עצה למחול כתובת אמן והא אמר בפרק לא יחפור לעיל בבא בתרא כב: ושם דגרמא בנזקין אסור פי' אע"ג דפטור הוא איסורא מיהא איכא וכל שכן למאן דדאין דינא דגרמי כמו רב נחמן דאיכא איסור יותר כשמורה לה למחול דאפילו בגרמא בניזקין שפטור לגמרי אסור וכ"ש דינא דגרמי שיש מחייבין שאסור ואומר ר"י דכיון שהיה לה הפסד לדבר שרי וגם שלא היו מפסידין כלל בדבר שמחזרת להם מה שנתנו בה ועוד ראיה מדאמר בפרק שני דקדושין דף מז: התקדשי לי בשטר חובי או שהיה לו מלוה ביד אחרים וקדשה עלייהו רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומסקנא דמילתא דפליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מאן דאמר אינה מקודשת אית ליה דשמואל דלא סמכה דעתה כי שמא ימחול ואם צריך להחזיר כל הדמים למה ימחול ושפיר סמכה דעתה ועוד דקאמר התם בתר הכי דסמכה דעתה דלא שביק נפשה ויהיב לאחריני הוה ליה למימר שיתחייב לשלם הכל אם ימחול ומיהו יש לדחות כי שמא היה לה בושת לבוא לב"ד ולתבוע מבעלה מה שמחלה ולכך לא סמכה דעתה בכך יותר ועוד ראיה ממה דאמר בפרק קמא דבבא מציעא דף יט: ושם גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה אלא עד תשרי ואזלה וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו כו' פי' ואם כן לא טריף שלא כדין שהרי יכולה היא למחול לבעלה ותימה למאן דדאין דינא דגרמי איך יטרוף שלא כדין והלא אם תמחול לבעלה יחזרו עליה הלקוחות ויגבו ממנה הכל על כן נראה שאין צריכה להחזיר להם אלא מה שנתנו בה ומיהו קשה לר"י מ"מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות ואומר ר"י דבדבר מועט כזה אין לחוש דאין כאן טריפה שלא כדין ועוד הוה קשיא לי דהא הוה מצי התם למיפרך מגרושה שכתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבנא לכתובה דמניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכיון שהיא גרושה א"כ מוכרת כתובתה בדמים יקרים ואם כן הפסידה הרבה ללקוחות וטורף בעלה שלא כדין שהרי לא תוכל למחול מה שהפסידתם ואי הוה מוקי לה לההיא ברייתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי הוה אתי שפיר אך לא היינו יכולים עוד להביא ממנה ראיה מיהו לפי מה שפי' ר"י בפ"ק דבבא מציעא דבגרושה ליכא למיחש הכי הוה א"ש וכן הוא עיקר כמו שפי' שם דלא הוי מצי למיפרך מגרושה וא"ת מאי האי דקאמר בפ"ק דבבא מציעא דף כ. ש"מ איתא להא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב כו' ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי והלכה והכניסתה לבעלה שאז אינה יכולה למחול דידו כידה כדאמר בהכותב כתובות פה: וצ"ל דמיירי שיודעין שאין לה בעל:

14 תוספות פתח ↗

מפני שידו כידה - תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין ב"מ דף יט: ושם גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ"ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל:

1 גמרא אמר ליה אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וכו'. הנה לכאורה צ"ל בע"כ שלא היה הספינה בסימטא כלל משעת מיתה דאל"ה כבר זכו בו היורשים אלא דא"כ קשה למה הוצרכו לומר להשליח את תופס לבע"ח כיון דהספינה היה עדיין בחריפות דנהרא דהוי רשות הרבים הא קי"ל דאין משיכה קונה ברה"ר ולא הוי תפיסה כלל ועיין לקמן דף פ"ו ע"ב שכתבנו ישוב ע"ז ובפשטות יש לומר דהכי קאמר ליה את אף אם תמשוך לסימטא לא תועיל התפיסה דה"ל תופס לבע"ח וכו' ובזה ממילא נכון מה שהקשינו לעיל דהא הכא ה"ל ביד השליח כאלו זכה הבע"ח יתר על חובו וינתן ליורשים לר"ע דהכא שאני דכיון דעדיין לא המשיך הספינה לסימטא והיה עדיין בחריפותא דנהר' דמשיכה אינה קונה ברשות הרבים לא ה"ל כבא ליד אדם כלל. ודוק:

2 שם תוס' ד"ה מיגו דיכלי למימר וכו'. בספר פני יהושע הקשה דאפילו קודם שנתקנה שבועת היסת. אין לך נוגע גדול מזה דהא מחייב לשלומי ולענ"ד לק"מ כיון דאפילו אי לא מחייב לשלומי ע"כ דלא מהימן אלא משום מיגו דאהדרינהו. א"כ אינו נוגע כלל כיון דאית ליה מיגו ודמי להא דקאמרינן לעיל דף י"ח ע"ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דאי לאו דאין אדם משים עצמו רשע היו נאמנים במיגו אף דלפי דבריהם הם נוגעין דאם יצטרך הלוה לשלם ע"י השטר יצטרכו הם לשלם ללוה שהפסידו אותו בעדות שקר ואפ"ה נאמנים במיגו ועמ"ש שם. אך לפמ"ש הש"ך בסימן קכ"א ס"ק מ"ד דהא דאמר שם בקידושין מיגו דיכלי למימר אהדרינהו היינו דוקא באמר להם הלוה צאו ופרעו. ולא אמר לשון הולך ותן. דאל"ה לא הוי מיגו שהמלוה יתבע אותם לפי שכבר זכו לו. ולא היה להם להחזיר ללוה א"כ אין מקום לקושית התוס' דיש לומר דמיירי כאן שאמר לו הולך ותן דליכא מיגו שירא שיתבע אותו המלוה והא דקתני סתמא משום דאפילו אין עדים לפנינו שאמר לו הילך ותן חיישינן שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן ואין להכשיר עדותן דשמא מתיירא לומר אהדרינהו משום שיודע שיש עדים שאמר לו הולך ותן אלא שאין הלוה מביא אותם כדי שיאומן במיגו וכמ"ש בפירש"י בקידושין שם ד"ה דאי לא וכו'. דלפעמים שמסרו לו בעדים ונדחקו שם המפרשים וכתבנו שם לפרש דבריו ז"ל דהיינו דחיישינן דשמא מסר לו בעדים אלא שאינו מביאים כדי שיהיה להעדים מיגו דאהדרינהו דלא שייך לומר שיש עדים שלא מסר לו בעדים. והא דלא חיישינן אפילו למ"ד א"צ לפורעו בעדים דשמא אמר להשלוחים אל תחזירו לי אלא בעדים היינו דיש לומר שיש עדים שלא אמר כן ואם יאמר אהדרינהו יביאם הלוה וה"נ יש לחוש שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן. והוא הטמין המעות והלוה אינו מביאם כדי שיהיה לו מיגו ויפטר מהמלוה אבל אם יאמרו אהדרינהו יביאם הלוה כדי שיכול המלוה להוציא מהשליח והלוה יפטר מן השליח כיון שאומר שלא החזיר לו. ובאמת קשה לפענ"ד טובא על הש"ך שם שכתב דבאין עדים שאמר לו הולך ותן נאמן השליח במיגו. דזה אינו דכל זמן שאין עדים לפנינו שאמר לו צא ופרע אינו מיגו דחיישינן שמא יש עדים שאמר לו הילך ותן וצ"ע. מיהו הכא יש לומר דס"ל להתוס' דאפ"ה אין נאמנים לומר סטראי נינהו במיגו דלהד"מ דמתייראים שמא יש עדים שאמר להשליח צא ופרע ויהיה לו מיגו דאהדרינהו ויתחייבו שבועה נגד העד. ומדנקט הש"ס סתמא משמע דאפילו באין עדים שאמר לו הולך ותן אפ"ה אין השליח נאמן ע"כ לאחר תקנת שבועת היסת. ודוק:

3 ומה שהקשה בספר פני יהושע דלא הוי מיגו דהעזה. שהרי אף לפי טענתו סטראי הוא מעיז נגד הלוה יש לומר דס"ל להתוס' דסטראי לא ה"ל העזה כל כך. דיש לומר דספק מלוה ישנה יש לו בידו. ואף אם הלוה יודע שאינו חייב לו. מ"מ אינו העזה דהלוה סובר שהוא טועה. וכמו שכתבו התוס' גבי שכיר בר"פ כל הנשבעים ובכמה דוכתין. וראיה לזה דלכאורה קשה בהא דקאמר בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני וכו' קשה מאי פשט הא אף אם השטר ביד השליח והמלוה טוען שלא פרעו לו. נראה דחייב הלוה לשלם למלוה חובו דה"ל איני יודע אם פרעתי. כמ"ש המפרשים בקדושין שם דאפילו מלוה ע"פ אין השליח נעשה עד דה"ל כא"י אם פרעתי. ואין ראיה ממה שהשטר ביד השליח. דהרי אמר לו שקול שטרא והדר יהיב זוזי א"כ מה פשע השליח אפילו אי הוי שקיל שטרא היה יכול לומר לא נפרעתי והיה צריך לשלם לו. וצ"ל דאעפ"כ פשע דלא היה מעיז לומר לא נפרעתי. משא"כ בטענת סטראי דאינו העזה. וא"ל דאכתי מאי פשע הא היה נאמן לומר סטראי במיגו דלא הד"מ. דהא קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה במקום דליכא שבועה. זה אינו דלא היה נאמן נגד הלוה במיגו. דהא קי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא אלא במקום שיש שטר כדאיתא בח"מ סוף סימן פ"ב נמצא אי הוי שקיל שטרא לא היה נאמן להכחיש הלוה ולומר סטראי במיגו להוציא אלא דא"כ אם טוען המלוה להד"מ לא פשע השליח דהרי מעיז עכשיו. ותו דקשה לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן נ"ח בשם המרדכי דאינו יכול לומר סטראי אלא כשמכחיש השליח שנתן לו לשם הלואה אחרת. א"כ מעיז עתה ג"כ נגד השליח ומה פשע הא היה יכול לטעון להד"מ וה"ל א"י אם פרעתי. וצ"ל משום דלדעת הפוסקים אלו דמיירי דמעיז גם עתה. ממילא דאין מקום לקושית התוס' דה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע דהא מעיז גם עתה נגד העד וכסברת ספר פני יהושע. וא"כ יש לומר דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת דאין העד נוגע. א"כ יש לומר דאף דקי"ל אינו יודע אם פרעתי חייב. מ"מ כשיש עד כשר שמעיד שפרע מצטרפין ברי דעד אחד לחזקת ממון ופטור לשלם. א"כ הכא הוי השליח עד ויפטר אך מהא דאמרינן בקדושין דף מ"ג הן הן שלוחיו הן הן עדיו משמע דוקא שנים. וצ"ל דהתם מיירי במלוה בשטר דוקא. וצ"ע בכ"ז לדינא. ודוק:

4 תוס' ד"ה אית לך סהדי וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דמנ"ל דילמא מיירי ביש עידי פקדון וראו בידה ובאמת כן הוא ברא"ש ושאר מפרשים ובספר פני יהושע כתב דמשמע דלא היה עדים כלל על החוב ונאמנת על החוב משום התפיסה במיגו וקשה לענ"ד דא"כ מאי קאמר אית לך סהדי דתבעינהו הא אית לה סהדי דתבעינהו גרע טפי דהא כתב בהגהת רמ"א סימן ע"ב סעיף י"ח דכשאומר לפני עדים שתופס על החוב שוב אינו נאמן לפני בית דין על החוב דאבד מיגו שלו וצ"ל דאמר לה שתביא עדים שתבע ממנה ולא רצתה ליתן לו ולא אמרה שום טעם ונאמנת עתה במיגו שהיתה אומרת שלא רצתה ליתן לו משום שלקחה ממנו ולפ"ז ה"מ התוס' להוכיח כפשטיה דהא אפילו בעדים דתבעינהו אינה נאמנת אלא למשכון כיון דלא אמרה טעם יש לומר שהיה לקוח בידה באמת וע"כ אפילו בעדים אינו מועיל אלא למשכון וא"כ תאומן למשכון אפילו בלא עדים אלא דלפי מאי דלא אסקו עדיין דלא אמרינן מיגו למפרע יש לומר שאמרה לפני עדים שתופסת על החוב דמ"ש הרמ"א דאינה נאמנת הוא מטעם דהוי מגו למפרע ותו קשה דלפמ"ש לעיל בעובדא דבקרא דלפי דעת הפוסקים דטעמא דר"ע דמהני תפיסה מחיים לר"ע הוא משום דלא שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה משום דמחיים לא בעינן שבועה א"כ אין להאמינה במיגו דלקוח משום דקי"ל דבמיגו דלקוח בעינן שבועה בנקיטת חפץ כמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ע"ב ושייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה ואף שכתבנו לעיל בעובדא דבקרא דהכא כיון שהוא טוען על גופו של חפץ לא בעינן שבועה במיגו דלקוח מ"מ הכא שכתבו התוס' דלא קנתה השטרות אלא שתופסת אותם למשכון א"כ אינה טוענת על גופו של החפץ ושפיר צריכה שבועה ואפילו אם היתה טוענת לקוח יש לומר דהיתה צריכה שבועה כיון שאינו אלא למשכון וע"כ שהיה לה ראיה על החוב וצ"ל דדוקא בשבועת היתומים אמר ר"ע שכולן צריכין שבועה משום דשבועת היתומים חמירא טפי כדאשכחן בדוכתי אחריתי לענין מת לוה בחיי מלוה וחשוד דבשבועת היתומים אינם נוטלין משא"כ בשאר שבועות אלא דבאמת קשה לי טובא דלפי שיטת התוס' דהיתה התפיסה בלא עדים מאי קאמר דה"ל תפיסה לאחר מיתה הא לא גרע ממטלטלין ביד אחרים דלא קאמר ר"ע דינתנו ליורשים אלא משום שכולן צריכין שבועה. ולפמ"ש דהיינו דוקא שבועת היתומים דהיינו שלא נפרע מאביהם והא הכא לא שייך שבועה זו כיון דיש לה מיגו ואף בלא מיגו צ"ל דלפמ"ש התוס' לקמן דף צ"ב והביאנו לעיל דף פ"ד דביש ביד המלוה מעות לא חיישינן לצררי וינתן לבע"ח דלא שייך טעמא דר"ע משום שבועה ע"כ צריך לחלק הכא כיון דאין מעות בעין חיישינן לצררי ועיין בש"ך סימן ע"ב ס"ק ע"ב וסימן ק"ח סי"ב וסוף סימן פ"ט אבל אם תפסה בלא עדים א"צ שבועת היתומים כלל וע"כ נ"ל דאפילו בשבועה זו שהוא במיגו דלקוח שייך טעמא דר"ע א"כ קשה דאפילו בשבועה בתפיסה מחיים ואין ראיה על החוב צריכה שבועה כנ"ל וצ"ל דס"ל להתוס' דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני משום טעם הירושלמי שכתב הרא"ש דזה תורה וזה אינו תורה וכן צ"ל בדברי הרא"ש שהקשה ג"כ קושית התוס' שתהיה נאמנת במיגו דתבעינהו מחיים ותפסה יש לדקדק דלמה ליה למימר משום תפיסה תיפוק ליה כיון דא"צ שבועה היורשים משום מיגו לא שייך טעמא דר"ע אפילו במטלטלין ביד אחרים וצ"ל משום טעם הירושלמי ועדיין צ"ע ויותר נראה דמשמע להתוס' מדלא אמר אית לך סהדי על התפיסה משמע דנאמנת במיגו על זה אלא אהא דתבעינהו מינה אמר אייתי סהדי וכן משמע להו דהוי מיגו למפרע משום דתחלה אמרה שתפסה והאמינה וכששאלה על התביעה לא האמינה משום דהוי למפרע. ודוק:

5 תוס' ד"ה מרענא שטרא אפומיה וכו' והלשון משמע כן וכו'. לולי דבריהם היה אפשר לומר דהא דקאמר מרענא שטרא היינו דמיירי בגוונא דאמרינן בעלמא בשני עדים דאתרע שטרא כדאיתא בשבועות דף מ"ב בעדים שראו נתינת המעות והמלוה אומר סיטראי קי"ל דאתרע שטרא והיינו לדעת התוס' לענין שצריך שבועה וקי"ל דבעד א' כה"ג לא איתרע שטרא כדאיתא בח"מ סימן נ"ח סעיף ב' דנאמן במיגו וכ"ש לפי שיטה זו דאתרע לענין שצריך שבועה פשיטא דע"א אינו מחייב שבועה כה"ג דהא קי"ל דכל מקום שאין שנים מחייבים ממון אין עד אחד מחייב שבועה א"כ שפיר יש לומר דמרענא לחייב שבועה בכה"ג היכא דקים ליה. אלא דלפ"ז אכתי דוחק לפרש דר"פ דאמר ידענא ביה דשטרא פריע היינו בכהאי גוונא שלא ראה שפרע ממש על זה השטר עצמו. ותו דר"פ עצמו דאמר מרענא ס"ל בשבועות התם דלא אתרע שטרא אלא היכא דמוכח שעל זה השטר קיבלם ודוחק לומר דמיירי בהכי ויותר נראה דיש לפרש דנ"מ לענין חשוד שמוציא שטר לפ"ד הפוסקים בסימן נ"ב דבע"א מעיד שהוא פרוע נוטל בלא שבועה מ"מ היכא דקים ליה בגויה יש לומר כי היכא דסמך על בת רב חסדא להיות שכנגדה נשבע ונוטל ה"נ מהני להיות מרענא שטרא דצריך שבועה לענין זה להיות שכנגדה נשבע ונפטר ולפ"ז יש לומר הא דקאמר אייתו האי שטרא גביה היינו מאותה אשה עצמה שהעידה עליה בת ר"ח לכך אמר רבא ע"א לאו כלום משום דבחשוד נוטל בלא שבועה וקאמר כיון דאתה סומך על בת ר"ח שהיא חשודה סמיך עלי להפוך השבועה כדסמך עליה להפך שבועה ואמר לא קים ליה בגויה ולמד מזה דבכה"ג דברים דקים ליה בגויה בכה"ג לחייב שבועה דהיינו להיות שכנגדו נשבע ונפטר. וק"ל:

6 תוס' ד"ה אלמא וכו'. היינו משום שלא להצריכה עדים וכו'. אע"ג דקי"ל בח"מ סימן פ"ז ס"ק ז' דבנשבעין ונפטרין אם אמר נשבעתי נאמן צ"ל דהתוס' ס"ל כדעת הטור שם דבשבועה דאורייתא אע"ג דפטור משבועת התורה מ"מ צריך לישבע שבועת היסת אבל לדעת המרדכי שהביא הסמ"ע שם דפטור אפילו משבועת היסת צ"ל דכיון דפסקו לה הבית דין שצריכה לישבע בעירה כי היכא דמיכספא ה"נ בהתרו בה שלא תישבע אלא בפני עדים דמפרסמת מלתא וכדאיתא בח"מ שם דאם התרו בו אינו נאמן אבל אין לומר דמיירי הכא בנשבע ונוטל דאינו נאמן כדאיתא שם דנראה דבזה אין הלוה יכול לעכב הפירעון עד שתשבע בעירו דוקא וכמ"ש הר"ן. וק"ל:

7 תוס' ד"ה חדא דידענא ביה וכו' דמילתא דלא שכיח הוא וכו'. לכאורה תקשה מזה על דעת הפוסקים בח"מ סימן ק"ח ס"ד דטענינן ליתומים מילתא דלא שכיחא ועמ"ש התוס' בב"ב דף ע' ומצאתי קושיא זו בש"ך שם בשם הריטב"א והנראה לפענ"ד דיש לומר משום דבאמת צ"ל לרב דס"ל בר"פ המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב הא דהאמינו התורה לנפקד בטענת נאנסו אע"ג דלא שכיחא היינו משום דרב מיירי בברי וברי אבל בנאנסו דמסייע ברי לחזקת ממון עדיף מרובא ושמא. א"כ לרב לא טענינן ליתמי נאנסו דכיון דליכא גבי יתומים ברי ממילא דרובא עדיף מחזקת ממון אבל לשמואל דקי"ל כוותיה דאין הולכין בממון אחר הרוב דחזקת ממון עדיף ממילא דיש לומר דטענינן ליתמי נאנסו ולפ"ז אפשר לומר דאמוראי דהכא כרב ס"ל אך כיון שזכינו לזה א"צ לשינויא דחיקא אלא דהכא אפילו לשמואל א"ש דכיון דהמפקיד טוען ברי שהוא שלו ומסייע ליה נמי רובא דרובא וברי עדיף מחזקת ממון אפילו לשמואל ולא טענינן ליתמי משא"כ בנאנסו דאין המפקיד טוען ברי שפיר יש לומר דטענינן ונראה לענ"ד דלפמ"ש מתורץ קושית התוס' בשבועות דף מ"ה דקאמר שם דאפקיד ליה בשטר צריך להחזיר לו בעדים והקשו התוס' דלמה לא מהימן החזרתי במיגו דנאנסו יש לומר דהתם לרב קיימא דאמר שם לא שנו אלא שלא שכרו בעדים ולרב אין שייך להאמינו בטענת החזרתי במיגו דנאנסו דהא יש להמפקיד ג"כ מיגו שהיה טוען בודאי שלא נאנס דאז אינו נאמן לומר נאנסו משום דברי וברי הולכין אחר הרוב ובחידושינו שם הארכנו בס"ד גם יש לומר דהפוסקים הנ"ל ס"ל דתרי טעמא דהכי מועילין זה לזה כמ"ש התוס' בסמוך. ודוק:

8 תוס' ד"ה ועוד הא קיהיב וכו'. אלא יש לפרש וכו'. עיין במהרש"א וכן הוא בתוס' פרק איזהו נשך דטעמא דלא אמיד לא הוי סגי אפילו גבי יתומים עצמן אלא בצירוף דקיהיב סימנא. ולפ"ז קשה בהא דקאמר אבל רגיל דעייל ונפיק אימר אינש אחרינא וכו'. הל"ל יותר דשמא דידיה הוא דכיון דאזל טעמא דסימנא הא טעמא דלא אמיד לחוד לא סגי לאפוקי מיתמי וצ"ל דאפ"ה הוי הסימן ראיה להצטרף לטעמא דלא אמיד לענין לאפוקי מיתמי דאף ברגיל לא שכיחא כל כך שידע סימני הכלי. וק"ל:

9 בא"ד התם מיירי כשיש עדים שהפקיד. לכאורה קשה דנהי דהכא ל"ל שיש עדים כמ"ש מהרש"א מ"מ הא בשב מרגניתא דציירי בסדיני ליכא למיחש ללקוח כמו שכתבו התוס' לעיל א"כ בכסא דכספא ומטכסא יש לומר דה"ל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דקי"ל בח"מ סימן ע"ב דא"צ לעידי פיקדון א"כ כיון דיהיב סימנא ליכא למיחש ללקוח וצ"ל דאדרבא איכא למימר איפכא דשמא הוא של המת וזה התובע שאל ממנו כלים אלו ולכך מכיר סימניהם. ולפ"ז נ"מ לדינא דבדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לא מהני סימן:

10 תוס' ד"ה קיהיב סימנא וכו' ובהאשה שהלכה וכו'. נראה לענ"ד דהטעם בזה משום דהתם אמרינן חיישינן שמא פינן וכו' וצריך להבין דהא עכ"פ נמצא בחביתא כמו שאמר התובע ולמה לא הוי סימן. ונראה משום דאמרינן בפרק האשה בתרא דף ק"כ דשומא עשויה להשתנות ולא הוי סימן. והיינו אפילו נמצא השומה באותו מראה מ"מ כיון דהוא עשוי להשתנות ואין הנותן סימן יכול לומר בבירור שבודאי יהיה במראה שיה' בו מקודם אף שנמצא בו באותו מראה. מ"מ כיון דאפילו אם הוא אותו אדם צ"ל דאתרמי כך שנשאר במראה זה ה"נ דיש לומר דאחר הוא ואתרמו. א"כ ה"נ יש לומר דנהי דבאבידה הוי סימן כדאמרינן בפרק אלו מציאות גבי היא אמרה בחפיסה. היינו משום דבאבידה ידוע בודאי שאם היא אבידה זו ימצא באותו חפיסה דמי פינה אותה והוי סימן שאינו עשוי להשתנות. משא"כ בפיקדון כיון שהנפקד כופר בו. אם כן אין המפקיד יכול ליתן סימן בודאי שנמצא באותו חביתא דדילמא פינן לכלי אחר. ואף שנמצא באותו כלי ה"ל סימן שעשוי להשתנות א"כ יש לומר ממילא דהכא שהנפקד היה בחזקת כשרות אלא שמת ולא נודע. א"כ יכול המפקיד ליתן סימן שאינו עשוי להשתנות דבודאי לא פינה הנפקד דלמה יפנה פקדון אחר מכלי לכלי לכך הוי סימן. ויש לומר עוד לפמ"ש התוס' ביבמות שם בד"ה אתרמוי אתרמי וכו' דהא דלא הוי מנין סימן כמו באבידה משום דמיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו. א"כ יש לומר דהכא לא מיירי בהכי והוי מנין סימן. אבל האמת יורה דרכו דמשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא מה שנתן שני סימנים שהיו באותו מנין וצרורים בסדינא. והיינו דס"ל דבאמת אין לדמות לאבידה דקי"ל סימנין דרבנן. והכא להוציא מן היתומים בעינן סימן מובהק כדאיתא בח"מ סימן רצ"ח. אלא דס"ל דשני סימנים ה"ל סימן מובהק וכמ"ש האחרונים באה"ע סימן י"ז סעיף כ"ד. א"כ ביבמות שם דיש לחוש שמא פינן ולא הוי רק סימן אחד לא מהני. אבל הכא דלא שייך שמא פינן כנ"ל ה"ל ב' סימנים. ומזה ראיה לדבריהם. ובתשובה הארכתי בזה:

11 תוס' ד"ה שודא וכו'. ויש לומר דכל דיין דמקבל אגרא וכו'. כוונתם משום דאמר בבכורות דף כ"ט דהנוטל שכר לדון דיניו בטילין לכאורה מהך מלתא גופא ה"מ להוכיח דהא ע"כ מיירי בשודא דדייני דאל"ה למאי נ"מ דדיניו בטילין דלכאורה היינו ע"כ דאף שדן כדין ולא טעה אין הדין דין ומאי נ"מ להדר ולדייניה וצ"ל בשודא וכמ"ש התוס' שנותן למי שירצה ושפיר קאמר דדיניו בטילין שיכולין דיינים אחרים ליתן לאחר מיהו זה אינו דהתם נ"מ בהא גופיה שצריכין לדון לפני אחרים ולעיין אם כדין תורה דן אבל בההיא דסוף קידושין שפיר מקשה ליהדר ולדייניה וכפירש"י שם דמה לנו ולנאמנתו ר"ל דכיון שיכול לחזור ולדון פשיטא דאין הדיין נאמן וכמ"ש הסמ"ע בסימן כ"ג ונראה הטעם דהוי כההיא דאיתא בקידושין דף ס"ו דאמר שלח ואחוי דאין עד א' נאמן בדבר שיכולים להתברר א"נ יש לומר דנפקא מיני' הכא לענין זמן בית דין משא"כ בסוף קידושין דמיירי בשעת הדין ממש כשעומדין לפניו. וק"ל:

12 והנה בש"ך סימן רנ"ג סעיף כ"ט מביא התוספתא באומר תנו ליוסף בן שמעון א"א לזה אוהב יותר מזה אלא חולקין. ותירץ הר"ן דהתם מיירי בחוב או פקדון. והקשה הש"ך עליו דמאי שנא בין חוב למתנה. ולענ"ד נראה דזה דמי לשנים שהפקידו אצל אחד דמבואר בח"מ סימן ש' דהיכא דלא ה"ל למידע מניח החוב ביניהן ומסתלק. אע"ג דהתם קי"ל דמונח עד שיבא אליהו. היינו משום דהתם בודאי איכא רמאי וכן הוא בח"מ סימן ע"ו אבל הכא שאין הנתבע טוען בברי לפנינו שאינו חייב אלא לאחד ויכול להיות שחייב לשניהם וליכא רמאי. ומ"ש או בפקדון היינו נמי בפקדון מעות שיהיה לו רשות להוציאו. כדמשמע מלשון תנו לפלוני וכמ"ש לקמן ובמקום דליכא רמאי חולקין ועיין ס"ס ש' גבי רועה ובש"ך סימן ע"ו ושפיר קאמר בתוספתא דחולקין משא"כ הכא במתנה דאי דהאי לאו דהאי ה"ל כההיא דלקמן דף צ"ד ע"ב דקי"ל כשמואל דאמר שודא. וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ד ע"ב וז"ל דהואיל וא"א לפי הענין להיות בבת אחת אימר אתרמוי לאותו שזכה וכו' וכ"ש הכא לפירש"י דאומדין למי שאוהב יותר. וכן משמע מלשון התוספתא א"א לזה אוהב יותר. ואפילו לפי' התוס' יש לומר דכיון שאמר סתמא יש לומר שהיה דעתו למי שיתנו לו הבית דין. ועיין שם בתוס' שכתבו עוד לחלק בין חוב למתנה דבחוב חשו להפסד ב"ח משום נעילת דלת וכו' ע"ש ומה שהקשה הש"ך עוד מלשון תנו דמשמע מתנה יש לומר דתנו בחובו קאמר כדאיתא בב"ב דף קל"ח. ובח"מ סימן רנ"ג סעיף ה'. ומה שמקשה עוד מהא דקאמר א"א לזה אוהב יותר. דמה אהבה שייך בחוב. נראה דהכי פירושו דבאמת ע"כ מיירי שאין להם ראיה על החוב דא"כ מה לנו לצוואתו. אלא שהם טוענים כל אחד שהיה חייב להם. א"כ ה"א דנימא כיון דאין להם ראיה על החוב מי מהימני והדר הדין דנימא שהוא מתנה כסתם לשון תנו ולהוי שודא דדייני למי שאוהב יותר. אלא אמרינן כיון שעכ"פ כל אחד טוען ברי שהיה חייב לו מסתמא תנו בחובו קאמר וממילא דחולקין כמ"ש. ומה שהקשה שם עוד משני יוסף בן שמעון שהוציא הלוה שובר סתם עליהם יכול לדחות לכל אחד כדאיתא בח"מ סימן מ"ט אם כן ה"נ נימא אלו הוי אביהן קיים היה מדחה לכל אחד. נראה דלא שייך לדחות לכל אחד אלא בשובר דא"ל דכיון שמוציא השובר על אחד ה"ל הודאה בבית דין לגבי השני דהא הוא אומר שפרע לשניהן וכי בשביל שאין לו שובר הוי הודאה. ותו דהא היה יכול לומר שלקח השובר אחד בשביל שניהן כדאיתא שם דאינו מועיל אפילו אם יכתבו שניהן הרשאה זה לזה אי טעון הכי. וכיון דלאו הודאה הוא ה"ה דמצי לחזור בו ולומר שהשובר הוא של שני כדקי"ל דיכול לחזור מפטור לפטור משום מיגו דיכול לפטור עצמו בטענה ראשונה. משא"כ הכא דאם היה אביו קיים לא היה יכול לדחות שניהם אם היו תובעין אותו בבית דין לאחר הודאה זו דכיון שאמר לאחד לא היתה כוונתי אלא לשני תו לא מצי למדחי לשני. דדחיית האחד ה"ל הודאה בבית דין לגבי חבירו. וק"ל:

13 שם תוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' ונ"ל דלא הוי מכר מדאורייתא וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דסברא פשוטה הוא דבשיש לו קרקע ה"ל מכירה מדאורייתא א"כ לפי הנחתם דמחילה הוא מטעם דמכירה בדרבנן בשיש לו קרקע א"י למחול והא דהקשו דל"ל קרא למעט שטרות מאונאה ולא אוקמינן ביש לו קרקע משום דכיון דאין מכירה בשטרות אלא שיעבוד הקרקע היינו קרקעות דנתמעטו שם מאונאה וגם אין להקשות לקמן גבי קריבתיה דר"נ דמיירי בקרקעות דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה ואפ"ה קאמר תזיל ותיחליה לכתובה דיש לומר דמיירי שקנה הקרקעות לאחר המכירה דלא היה מכירה מדאורייתא. מיהו אכתי קשה דהא בב"ק דף צ' באשה שחבלה איתא שם דלא משכחת שתזבין הכתובה בטובת הנאה משום דכל לגבי בעלה בודאי מחלה והא משכחת ביש לו קרקע. והעיקר נראה דאין כוונת התוס' שלא תועיל מחילה ביש לו קרקע דלא מצינו בשום פוסק סברא זו. אלא כוונתם כמ"ש התוס' בב"ב ומבואר בח"מ סימן ס"ו דהטעם דמוחלו מחול משום דיש לבע"ח שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הקרקע. ושיעבוד הגוף של הלוה א"י למכור אלא שיעבוד הקרקע. וכיון דנכסי אינש עריבין ביה כיון שמוחל שיעבוד הגוף שוב א"י לגבות מן הקרקעות. וזהו שהכריחו התוס' מדמצי מחיל ע"כ שאינו מוכר שיעבוד הגוף אלא שיעבוד הקרקעות. וממילא כשאין לו קרקע אין המכירה כלום מדאורייתא דמאי מכר לו כיון דמוכח דאין יכול למכור שיעבוד הגוף ודוק:

14 תוס' ד"ה מפני שידו כידה וכו'. תימא לר"י וכו'. לא הבנתי קושיתם דהא הא דספ"ק דמציעא ברייתא הוא. ויש לומר דהיא נשנית קודם תקנת רבותינו בריש פרק האשה שנפלו דאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס מכרה בטל א"כ הכא דהכתובה היה בידה קודם שניסת בודאי מכרה קיים וה"ה שיכולה לימחול. ועיין בקונטרס אחרון דנ"מ לדינא משא"כ הכא לשמואל דאמר שם דרב ושמואל ס"ל כרבותינו דמכרה בטל אפילו בנפלו לה קודם שתתארס וא"ל דאכתי משועבד לבעל לירושה מתקנת אושא דלאחר מיתתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. זה אינו חדא דיש לומר דבנכסים אלו שאין לו כח לפירות אם מכרה ה"ה דאינו יורשה אם מכרה. ותו דלא שמעינן בזה דידו כידה אלא היכא דמשועבד לו בחיים ולפירות ותו דיש לומר דהך ברייתא נישנית נמי קודם תקנת אושא. וכדאיתא נמי בריש האשה שנפלו דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין ולכאורה הוא פלאי. שוב נראה לפענ"ד דכוונתם דהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל. דהיינו משמעות דבריהם שכתבו והכניסתו לכתובה וכו'. ר"ל שהכניסה לבעלה בתורת נכסי צאן ברזל שכותב עליהם תוספת בכתובה דאל"כ הל"ל שהכניסתו כתובתה וס"ל להתוס' דבנכסי צאן ברזל אף קודם תקנת אושא ותקנת רבותינו הוי ידו כידה ואינה יכולה למחול. ועיין סימן צ"א ובאחרונים שם. אלא דאכתי צ"ע דמנ"ל הך סברא דמה שהכניסה לו בנכסי צאן ברזל עדיף משאר מכירה דיכולה למחול קודם תקנת אושא ותקנת רבותינו ועמ"ש בקונטרס אחרון. ודוק:

3 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו ומלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי או בלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן ואם אין כתוב בו כן נשבע המלוה ונוטל ואפי' אם כתוב בו נאמנות ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה על המלוה להביא ראיה ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת ונפטר: הגה ואין המלוה נאמן במיגו דאין אומרים מיגו להוציא טור סי"ט וב"י ותוס' פ' חזקת הבתים ורמב"ם סוף שבועות ומרדכי ריש ב"מ ואשירי פרק הכותב ויש חולקין וס"ל דאמרי' מיגו להוציא ריב"ש סי' של"ו ואם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה מקבלים עדותן ואפי' עידי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ונפטר הלוה אפי' בלא שבועה ואם עד אחד אומר על תנאי היה ועד א' אומר לא היה תנאי נשבע הלוה היסת ונפטר:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה כו' - מקשינן אמאי נקט באחריות דכל מידי דאתא לאשמועינן השתא דא"ל בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שביק אבינו גבך כו' והא שייך אפי' שלא באחריות נמי ואומר רבי זקפו עליו במלוה דווקא דאי לא זקפו במלוה לא מצי אמרי בני ראובן לשמעון מידי דחשבינן הנך מעות כאילו הן מונחין בידו במשכון תחת השדה אם יטרפוה ממנו וא"כ אתי שפיר דנקט באחריות דשלא באחריות אין חילוק בין זקפו ללא זקפו ואפי' אם ת"ל דזקפו לאו דווקא ולא נקט זקפו אלא משום לומר שנתקיים המכר דכל זמן דעייל ונפיק אזוזי אין המכר קיים וכשזוקפו עליו במלוה תו לא עייל ונפיק אזוזי ולא הוה צריך למימר אלא ונתקיים המכר ותו לא אפ"ה אומר רבי דאיצטריך למינקט באחריות דאי שלא באחריות לא הוה שמעינן מינה אלא מאי דשמעינן ממתני' דמה שאין הלוקח רשאי לתת המעות לב"ח מתני' היא בפ' הכותב לעיל כתובות פד. ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה אבל השתא קמ"ל אע"פ שהוא מוחזק בהן וס"ד יעכבם לעצמו תחת אחריות שאביהן חייב אפי' הכי לא יעכבם דמטלטלי דיתמי נינהו ועוד נראה לרבי דזקפן במלוה דווקא דאי לאו הכי מאי קאמר דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון מטלטלי שבק אבינו גבך עד כאן לא קאמר ר"ע ינתנו ליורשים אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הא אי אחרים נמי לא הוו צריכין שבועה משמע דמודה שיתנו לאחרים והכא האי לוקח מאי שבועה צריך הא ליכא למימר הכא שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפיסו אחרים תחתיהם הלכך נקט זקפו במלוה דהואיל וזקפו במלוה איכא למיחש טפי שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוה ממנו דהך מלוה ישאל ממנו כל שעה שירצה שיכתוב עליו שטר מלוה אבל לא זקפו ליכא למיחש לשמא התפיסו צררי וליכא שבועה והואיל וכן לא מצו יתמי למימר ליה ולא מידי. מ"ר. ותימה הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי א"כ למאן דמפרש טעמא בערכין פרק שום היתומים ערכין דף כב. דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואח"כ נמצאת שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזקקין הואיל ולא חיישינן לצררי ואמר לי רבי נהי דביתומים גדולים לא הוה חיישינן לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישינן טפי:

7 תוספות על שבועות פתח ↗

בשטר צריך להחזיר בעדים. תימה דלהימן בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדמוכח בס"פ המוכר את הבית בבא בתרא ע, א ושם דבעי מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך מהו ומסיק דמהימן בשבועה ורבא גופיה הכי סבירא ליה דפסיק התם הלכתא כדייני גולה ותי' ר"ת דה"ק צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה וריב"א מפרש דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי דספרא זיירי ליה:

7 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

מ"ד נשבע וגובה כולו לית ליה דרב חסדא. וא"ת אכתי אמאי גובה כולו דניטעון ליתמי נאנסו וי"ל דמלתא דלא שכיח היא לא טענינן ליתמי דנאנסו קלא אית ליה ואע"ג דאבוהון הוי מהימן לומר שנאנסו מיהו לא טענינן להו ומאן דאמר נשבע וגובה מחצה סבר דלא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי וטענינן להו החזרתיו לך אף על גב דלא טענינן להו נאנסו כיון דאבוהון היה מהימן בטענה זו מיגו דאי בעי אמר נאנסו ואין להקשות לרבי אבא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אמאי פטרינן להו הא מחויבין הן שבועה ואין יכולין לישבע דלגבי יורשין לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדדרשינן בפ' כל הנשבעין שבועות דף מז. ושם שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואם תאמר לרב ושמואל דקאמרי התם אין אדם מוריש שבועה לבניו פי' אין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו אמאי פטורין מלשלם וי"ל דהא דאין אדם מוריש היינו דאין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון כדפירש הקונט' התם ואם באין לגבות בשטר אין גובין אבל אם מוחזקין הן ובאין לגבות מהן כי הכא אין מוציאין מהן ופטורין וכן מוכח בהדיא בפ' כל הנשבעין שבועות דף מח: דמשני הא מני ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלמא בדבר הגבוי אדם מוריש שבועה לבניו:

8 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל - תימה דהיכי שקיל ע"י סימנא הא מצי האי למימר לקוח הוא בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה שלום יבמות קטו: ושם ד"ה וכן גבי שומשמי דטוען נפקד דידיה שקלתנהו והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב כתובות פה: ושם ד"ה ועוד ועוד גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם דלא אמיד לחודיה דיי אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות דף יג: גבי ארוס וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני נמי בהדיה דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודה פי' כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו':

12 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

פטור כו'. אלא מניח המנה ביניהם וחולקים ולא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו כיון דלא תבעי ליה וליכא רמאי:

« הפלאה על כתובות פ״ד ע״ב הפלאה על כתובות פ״ו ע״א »